זמן רב התלבטתי לגבי הניתוח. לא אהבתי את הרעיון של משהו מכאני עם
פעילות חשמלית בתוך הראש שלי ולא אהבתי את האסתטיקה הכרוכה בללכת עם מכשיר גדול על
האוזן. פחדתי שהנראות של השתל ישר תתייג אותי כ"חירשת" ותקשה עליי להסיר
את הסטיגמות והמיתוסים שמתלווים עם הטייטל הזה בטרם הספקתי להטיל את הרושם הראשוני
שלי שמפריך את הסטיגמות המתלוות לחירשים.
שנית, רב הזמן היה נראה שאני מסתדרת נהדרת עם מכשיר אחד באוזן ימין.
למרות שזאת שמיעת מונו, העיקר שאני מסתדרת.
אבל אני לא... אני מסתדרת בשיחה אחד על אחד או שניים, אבל קשה לי
בשיחות מרובות משתתפים. או בישיבות מהסוג שעושים בו בריינסטורמינג. אני מרגישה שיש
לי מה לומר ומה לתרום, אבל כל כך קשה להקשיב לכולם בו זמנית ולעקוב אחרי כל מה
שנאמר. התוצאה היא שאני נאלצת לשתוק, אחרת אגיד משהו ואז מישהו אומר "אבל
אנה... זה לא קשור למה שאנחנו מדברים עכשיו..." או שמישהו צוחק ואומר
"הממ... כבר עברנו לנושא אחר לגמרי". בקיצור, יוצאת טיפשה.
עד כה הייתי נוקטת בשיטת ה"אסטרונאוטית". הייתי מנותקת
מהעיניינים. שקועה לי בפייסבוק ולא ממש מתעניינת במה שקורה עד עכשיו. כשהגעתי לגיל
30, נעשיתי יותר מחוברת למציאות ויותר אכפתית לגבי האנשים סביבי ומה שהם אומרים.
נעשיתי יותר מעורבת בפעילות פוליטית ולכן ממש חשוב לי להשתתף בשיחות.
אני קצת למודת טראומה מניתוחי הסטפדקטומי הקודמים שעשיתי. כשהייתי
קטנה, אובחנתי על ידי ד''ר ל' במחלת האוטוסקלרוזיס. ד'ר ל' הוא רופא
אמריקאי ששמו הולך לפניו בכל העולם והוא פיתח טכניקה מתקדמת לניתוח סטפדקטומי.
הוא היה מגיע פעמיים בשנה כדי לנתח חולים בישראל, באופן פרטי. הייתי בת 9 ועולה
חדשה יחסית. הוריי נאלצו לאסוף תרומות ממשפחה וחברים כדי לממן את הניתוח. עד היום
אני מפורסמת בקרב קהילת רופאי אאג כ"הילדה שנותחה על ידי ל'". אבל
הניתוח לצערי לא הצליח. התעוררתי עם סחרחורות איומות ול' הניח שזה בגלל ההרדמה
וגם שכנראה בגלל זה הפרוטזה זזה ממקומה. הדוקטור המהולל היה מאוד נבוך מאי הצלחת הניתוח,
שאחוז ההצלחה שלו היה 97%. לאחר מכן אמא שלי ביקשה את הכסף בחזרה. היא כתבה לל' מכתב בבקשה להחזיר "מסיבות הומניטריות" ובמכתב זה נאלצה לעקוב אחר
ההוראות של הצוות של ד''ר ל': להסיר כל אחריות מצד הדוקטור לתוצאות הניתוח ובכך
למנוע כל אפשרות של תביעה עתידית. בסופו של דבר, הדוקטור אכן החזיר אבל רק את
מחצית הסכום, כשהמחצית השנייה קשורה להוצאות האשפוז אותם לא ניתן להחזיר.
כמה שנים אחרי, כשכבר הייתי בת 21 נותחתי על ידי רופא אחר אשר איבחן
אותי גם באוטוסקלרוזיס, על סמך האבחנה של הדוקטור המהולל אותו כה העריץ. הוא המליץ
על ניתוח באוזן ימין שהיתה חלשה יותר משמאלית, אך עדיין היו בה שרידי שמיעה.
יכולתי לשמוע קצת במכשיר שמיעה אך הבנת הדיבור היתה חלשה מדי. הפעם נותחתי בהרדמה
מקומית. גם פה הניתוח לא צלח גם כאן אחוזי ההצלחה היו אמורים להיות מאוד גבוהים.
הייתי חולה מאוד אחרי הניתוח, כמה חודשים של דלקת ראות, שנה וחצי של סחרחורות
ואובדן של חצי טעם בלשון. הייתי סטודנטית לקולנוע באוניברסיטה והתקפי הסחרחורות
ממש דפקו לי את החיים. הייתי חוטפת סחרחורת בלתי נסבלת באמצע מבחן בתאוריה
קולנועית או באמצע סט צילומים כבמאית. איך אפשר לחיות ככה?! שלא נזכיר את השנים של
כאבי אוזן. גם כשהתאוששתי מהם, הייתי מכניסה מקלון אוזניים בזהירות רבה רק בגלל
הטראומה של הכאבים. ביקשתי מהרופא שיוציא את הפרוטזה כי אי אפשר לחיות ככה...
הרופא הסביר שכנראה הפרוטזה מפעילה לחץ על הגולגולת או משהו כזה. לאחר
שנה וחצי קבעו לי ניתוח נוסף על ידי אותו הרופא. הוסבר לי שכל שריד של שמיעה אשר נותר
באוזן הזו, יעלם כליל בגלל הצטלקות של עור התוף. לא היתה לי כל כך ברירה אלא
להסכים מפני שאי אפשר להעביר חיים שלמים עם התקפי סחרחורות כה איומים.
ביום הניתוח הרופא הבריז. במקומו נכנס מנהל המחלקה של בית החולים וניתח
אותי. מדובר בפרסונה לא נעימה שלא כל כך רצתה לספק הסברים לאמא המודאגת שלי שחיכתה
בחוץ. נאמר לנו כי הפרוטזה הוצאה והכל בסדר. כמובן שהסחרחורות לא נעלמו מיד. נראה
לי שלקח איזה חצי שנה עד שהם נעלמו כמעט לגמרי. מדי פעם לפעם יש לי התקפי סחרחורות,
אבל בתכיפות נמוכה למדי.
כל זה היה רקע לפחד שלי מפני הניתוח. אני חושבת שרב האנשים לא היו
מצליחים להשתכנע לעשות את הניתוח אחרי כל הסבל הזה. מה שגם האמון שלי ברופאים ובכל
המערכת הציבורית של התחום הרפואי נפגע לגמרי. קשה לי לסמוך על רופאים. מה ששיכנע
אותי בסוף זה הידיעה שאני עושה ככל יכולתי כדי לשפר את איכות החיים שלי. עזר לי
לראות את כל חבריי אשר עברו את הניתוח וראיתי כמה שזה שיפר משמעותית את איכות
החיים שלהם. אפילו אצל אנשים שנולדו חירשים ובעלי שמיעה גרועה בהרבה משלי חוו
שיפור משמעותי באורח חייהם. אני בן אדם ששואף להמון מעצמי ורוצה להגיע למקום מכובד
וטוב מבחינת קריירה, משפחה וחברים. גם אם אני מגיעה לדייט ראשון עם מכשיר מכוער על
הראש שקצת הורס את הסקס אפיל שלי, עדיף כבר שאני אצליח לשמוע אותו מאשר לדאוג לעניין
קטן שעליו הוא יכול להתגבר בקלות בשעה או שעתיים. אבל מערכת יחסים שלמה שבה אני
בקושי שומעת אותו כנראה תהיה טורן אוף גדול יותר ממכשיר שניתן לשכוח מקיומו מהר
למדי.
ההחלטה נפלה.
בחרתי שתל. בחרתי מנתח ובית חולים. מדובר בהחלטה לא קלה כלל, כמובן.
המנתח שלח אותי לשלל בדיקות כמו CT וMRI. הצגתי בפניו את הרקע שלי עם הניתוחים. ואז
קרה משהו מעניין... כשבחן המנתח את הCT הוא לא ממש הצליח לראות סימנים
לאוטוסקלרוזיס... אבל זה לא אומר כלום.
יתכן שהאוזן התיכונית נראית תקינה על פניו, אבל העצם עצמה חלשה מכדי לתפקד. נראה
בניתוח. שנית, הוא הבהיר שהיתה פגיעה עצבית בניתוח הקודם אשר גרמה לסחרחורות (שזה
הגיוני בהתחשב בעובדה שחצי לשון שלי נפגעה). מלבד זאת, הפרוטזה של ל' נראתה
במקומה באוזן שמאל...
קבענו תאריך לניתוח. אושפזתי יום לפני. הייתי מאוד לחוצה מהכאבים
ומתופעות הלוואי האפשריות. הלכתי לנתורופתית עוד חודשיים קודם לכן כדי לשפר את
מצבי הבריאותי ואת מערכת החיסונית שלי בפרט (להימנע מדלקות וזיהומים). למעשה הפחד
הזה מנע ממני לחשוב על השמיעה עצמה. נכנסתי לחלוטין בלי ציפיות.
למחרת הוכנסתי לחדר ניתוח. הבטתי מסביב ואמרתי "היי, זה לא נראה
כמו באנטומיה של גריי!" הם צחקו ואז התחלתי להרגיש מעט מטושטשת. אמרתי לרופא
המרדים "מה... כבר אתה מרדי..." חושך לשניה. פותחת עיניים.
אני כבר
אחרי.
יש על פניי מכשיר הנשמה. אמא מלטפת לי את המצח. אני נוגעת בראש ויש תרבוש
ענק. אני קופאת מקור וכולי רועדת. מסתבר שהיו עליי 4 שמיכות פוך עבות ובנוסף גם
מכשיר חימום. ביקשתי שיורידו את מכשיר ההנשמה, וכשפתחתי את הפה ביקשתי 3 דברים: 1.
פיפי 2. מורפיום 3. פייסבוק.
אחרי קצת פיפי בסיר (לא נעים אבל מה לעשות), הזריקו לי מורפיום בעירוי
והרגשתי פשוט נפלא! רציתי לכבוש את העולם, התחלתי לכתוב פוסטים בפייסבוק למרות
שעברו דקות ספורות מאז שהתעוררתי. אם כל העולם היה על מורפיום שאינו מתפוגג, לא
יהיו מלחמות ורוע, לא יהיה סוציאליזם ושאר רעות. כולנו נהיה מאושרים בקומונות
האנרכו קפיטליסטיות שלנו. הרגשתי באמת מצויין, אפילו כשהמנתח בא לבדוק אותי הוא
סיפר לי שראה ריקמה מוזרה באוזן מהניתוחים הקודמים. הוא ראה כי הפרוטזה במקומה
בניגוד למה שנאמר לי.... והכי חשוב... אין לי אוטוסקלרוזיס. אז צחקתי שכל הניתוחים
וכל הסבל שעברתי היו לשווא. כשהתפוגגה השפעת המורפיום, כבר פחות צחקתי.
אני חייבת לציין לשבח את ד''ר הנדזל מבית חולים איכילוב. הוא ניתח
אותי בידיי זהב ובעדינות רבה. לא היו לי סחרחורות חוץ מאחת שבועיים אחרי. הוא שם
ניטור לעצבי הפנים כדי שחלילה לא לפגוע בשום עצב. הכל היה אלגנטי ונקי. אפילו
הצלקת נראית נהדר. השתל הפנימי ממוקם במקום אסטרטגי שבו כנראה יש לי סיכוי להסתיר
את השתל החיצוני בתוך השיער שלי. אינני יודעת עדיין מהי מידת ההצלחה של הניתוח כי
טרם חוברתי לשתל, אך אני יודעת שברוך השם הוא עבר חלק ובמינימום כאבים. היו לי
כאבים באוזן כמובן, לא משהו שמשככי כאבים לא פתרו.
כמו כן, המחלקה באיכילוב היתה נהדרת. צוות מקסים. הרגשתי אהובה במיוחד
כשחבריי באו לבקר אותי (תודה רבה למשפחה שלי, שמרי, בניה, רעיה, ניב, שליטא, אמיר,
שפיגי, ויטליק, נורית, נופר, אלכס, קירא, לרמן ומילי) וכמובן התודה הכי גדולה לאמא שלי שהיתה איתי כל
יום ופינקה אותי. מזל שיש קניון ליד בית החולים כדי להביא לי את כל גחמותיי.
השבוע שלאחר הניתוח היה לא קל. יש איזשהי תקופת דיכאון. אי ודאות
מסויימת. יותר מדי זמן במיטה לבד עם כאבים נסבלים אך מנתקים אותך מפעילות.
ואז זה התחיל לבוא.. מחלחל לאיטו מתחת למיטה ונכנס בי בזהירות ובשקט –
הציפיות. כל לילה אני חולמת על הרגע בו אחובר למעבד החיצוני. אני כבר חולמת על
התדרים החדשים שאגלה במוסיקה. מכינה רשימות של אלבומים שעליי להאזין. אני מפנטזת
בטירוף על טיסה ללונדון בספטמבר להופעה של הלהקה הכי אהובה עלי ANATHEMA לרגל
אלבומם החדש. הלוואי ויכולתי להשיג אלף פאונד עכשיו...
איזה טירוף יהיה סוף סוף לשמוע מוסיקה בלייב כמו שצריך. אולי בפעם
הבאה שיקראו בשמי, לא אסתובב 360 מעלות בניסיון לאתר את מקור הקול, אולי אשמע
גוונים נוספים בספקטרום הווקאלי העשיר של צוקי החתול שלי, אולי אשמע יותר את הגניחות
והנשימות בסקס... בטח אסבול מכאבי ראש בשל העומס של הרעש, רעש של תל אביב, של
המכוניות, של השכנים הצרפתיים הקולניים, של הכלב של השכן וכל מיני דברים לא
נעימים.
עוד שבוע נותר, ואני לא מצליחה להימנע מהציפיות.
אמשיך לעדכן. תרשמו כמנויים בבלוג הזה כדי שלא תפספסו את הרשמים הבאים
שלי. מבטיחה שזה יהיה הרבה הרבה יותר קצר מהפוסט הזה J
 |
| ככה אני נראית על מורפיום - חצי שעה אחרי הניתוח |
יש אישה גדולה מהחיים וזאת אנה!!
השבמחקכולי סמוקה:)
מחקאת מדהימה אנושקה, תחזיקי מעמד ושהאופציות הנפתחות בפנייך יהיו גדולות יותר מכל הציפיות!!!!! מחזיקים לך כאן אצבעות, ומתגעגעים!!!!
מחקתודה איזה כייף לקבל כזה פירגון! :)
השבמחקאנה,כתבת כל כך יפה....ברגישות חשפת את כל המכלול הזה שנקרא :בעיות שמע ואוטוסקלרוזיס בפרט.אני גם בעניין וקוראת את הפוסט על מיטת בית החולים בשערי צדק, אחרי ניתוח אוטוסקלרוזיס שנעשה בידיו האמונות של פרופסור רוני פרץ המדהים,שבנוסף למקצועיותו ונסיונו הרב בתחום, הוא גם בן אדם מקסים! אנה, מאחלת לך שתמיד יהיו חייך תמהיל של מנגינות וצלילים ענוגים. שנה טובה.
השבמחק